בינתיים הודיעו ליוונים שעליהם להתכונן לדרך. כשהופיעו עשרות מכוניות משא במחנה ידענו שאנו יוצאים למחרת בבוקר. בין היוונים היו יהודים אחדים. כולנו עלינו על מכונית אחת. את המחנה יצאנו בשעה 7 בבוקר. מטרתנו הייתה להגיע לאיטליה, משם צריכים היינו להמשיך ליוון.
לפנות ערב הגענו לעיר אוסטרית הגובלת עם איטליה. התכנית הייתה להתעכב כאן במשך הלילה ולמחרת להמשיך לנסוע. המכוניות נעצרו ברחוב ומפקד השיירה התקשר עם קצין העיר כדי למצוא מקום לינה לכולנו. בעומדנו ברחוב ניגשו למכונית חיילים ושאלו לאן אנו נוסעים ומניין באנו, לא חלפו רגעים והופיעו שני חיילים ששאלו אם ישנם יהודים בינינו. הם היו חיילים יהודיים מארץ ישראל, חברי הבריגדה היהודית. ד"ר קביאט שידע עברית שוחח איתם. את שמחתנו הגדולה למראה חיילים יהודים איני מסוגל לתאר. רק יהודי שהושפל והורד ע"י הנאצים לדרגה הנמוכה ביותר כמונו, שהיינו בידי הנאצים כחומר ביד היוצר, יכל לדעת את הרגשתנו בפגישתנו הראשונה עם חיילים יהודים.
הם הורידו אותנו מהמכוניות, ניגשו למפקד השיירה וביקשו רשות לטייל איתנו. מפקד השיירה הסכים, בתנאי שהם יחזירו אותנו למחנה הנמצא בסביבות העיר שם צריכים היינו ללון בלילה. "טיול" זה היה הארוך ביותר. הוא ארך כל הדרך מאוסטריה עד לארץ ישראל…
החיילים השיגו לנו חדר במלון. כעת נשאלת השאלה מה לעשות כדי לעבור את הגבול האיטלקי. אחד החיילים הציע לד"ר קביאט להופיע לפני הבולשת הבריטית כשליח של היהודים הנמצאים במחנה באוסטריה, ולומר שיש ברצונו להיפגש עם מפקד הבריגדה. למחרת בבוקר נכנס ד"ר קביאט לבולשת והשיג רשיון מעבר לשלושה אנשים. קצין הבולשת טלפן ליחידת הנהגים הישראלים ואמר להם לבוא במכונית כדי להסיע שלושה אנשים מעבר לגבול. לנו אמר: "חכו לפני שער הבית. מיד תופיע מכונית ותסיע אתכם". ליחידת הנהגים שקבלה את הטלפון מהבולשת לא נאמר שאנו יהודים. נאמר להם רק שעליהם לבוא במכונית כדי לקחת אתם שלושה אנשים. הם חשבו שהבולשת אסרה שלושה נאצים או רוצחים ורוצים לכלוא אותם בבית הסוהר המרכזי שהיה מעבר לגבול (מפקד בית הסוהר היה יהודי בשם שנורמן) ולכן הופיעו כשהטומיגנים בידיהם. כששמעו שיהודים אנו חיבקו אותנו ושאלו מניין באנו. אחד מבין שלושת החיילים היה ישראל יובל, יליד חדרה. את הגבול עברנו מבלי שבדקו אפילו את רשיון המעבר.
לאחר נסיעה של חצי שעה הגענו לטרביזיו. טרביזיו היא עיר קטנה שבה חנו רוב חיילי הבריגדה. ד"ר קביאט נסע מיד ליחידת אחיו שחנתה בקרבת טרביזיו. אני נשארתי ביחידת הנהגים ונהניתי מיחס מצוין מצד כולם. ראשית בגלל היותי ילד ושנית בגלל היותי ילד יחיד בכל היחידה. כולם מצאו בי עניין רב. לעיתים קרובות היו לוקחים אותי איתם לטיולים.
באחד הימים כשהינני מוקף בחברת חיילים, ועמדתי לפני שער הבית של היחידה, עבר חייל שחרחר מיחידה אחרת על פנינו. כשראה אותי עומד בחברת חיילים, ניגש אליהם ושאל מי אנוכי. לאחר ששמע שהנני פליט מצא עניין לשוחח איתי. תוך כדי שיחתנו נודע לנו שאנו בני אותה עיר, לודז'. הוא סיפר לי שהגיע ארצה עם צבא אנדערס ושמו האמיתי הוא ברוך ולא כפי שקראו לו בבריגדה בן ישראל. בן ישראל היה מבקר אותי יום יום והחליט שעלי לעבור ליחידתו אולם יחידת הנהגים שאצלם כבר הייתי ימים אחדים ועם רבים מהם התיידדתי, לא הסכימה להצעתו של בן ישראל. בן ישראל לא וויתר על נקלה על רצונו ובאחד הימים הצליח לשכנע את אנשי היחידה להעבירני ליחידתו בטענה שכך יוכל יוחנן קליסקי, שהיה ביחידתו ללמדני עברית. טענה זו נראתה להם מוצדקת וכך הסכימו להעבירני.
ביחידה החדשה הרגשתי את עצמי מצוין, ראשית בגלל סוג האנשים שהיה שונה מהיחידה הקודמת, ושנית, משום שביחידה זו היה שולחן פינג-פונג, מגרש כדורגל, מגרש כדורסל וכו'. יוחנן קליסקי היה חבר דגניה א'. יום יום הייתי מקבל שעור עברית ולימודים כלליים. ליוחנן הייתה השפעה רבה עלי. גם מפקד היחידה התייחס אלי מצויין. בן ישראל ויוחנן תפרו לי חליפה חדשה אצל חייט איטלקי. הם קיבלו ממפקד היחידה חליפה צבאית חדשה ונתנו אותה לחייט שיתקן ויתפור למעני חליפה.
בעוברי ברחוב בחליפתי הצבאית עוררתי תשומת לב רבה אצל כל האנשים. האיטלקים לא יכלו להבין כיצד זה אפשרי שילד כה צעיר יגוייס לצבא?
בין ידידי הרבים ביחידה זו היה שלמה גלבגיסער. הוא היה יליד הארץ. שלמה היה בחור שלא רבים כמותו הכרתי. הוא היה מפורסם בין כל הפליטים ובעיקר בין ילדי הפליטים. לשלמה היה לב יהודי חם והיה תמיד מוכן לעזור לזולת. שלמה היה נוהג למכור את מנות הסיגריות והבירה שלא כדי לקנות דברים שונים לילדי הפליטים שאותם כה אהב. אודות שלמה צריך הייתי להרחיב את הדיבור, רק שהגורל רצה ושלמה יקר זה, שהיה חבר אצ"ל, נפל במלחמת השחרור בזמן כיבוש יהודה. אחרים מוכשרים ממני כבר כתבו אודות שלמה ומשפחת גלבגיסער בכללה. כשאני כותב אודותיו נזכר אני במקרים רבים הראויים שיכתבו כאן. למשל כשהיחידה של שלמה העתיקה את מקום מגוריה ובמקום החדש, לא היה שולחן פינג-פונג הלך שלמה לאיטלקי בעל נגריה והשיג קרשים כדי להרכיב שולחן פינג-פונג.
עוד בהיותו בבריגדה כתב שלמה להוריו: "מצאתי כאן ילד והוא יהיה לי לאח ועם הגיעו ארצה דעו שהוא יגור אצלנו". מיד עם שובו ארצה שמע שלמה שהנני נמצא בחניתה. הוא אכן הגיע בעקבותיי לחניתה רק שבינתיים עברתי למקוה ישראל. הוא חזר הביתה ולמחרת בא עם הוריו למקוה ישראל. שלמה ביקר אותי לעיתים קרובות. אני הבטחתי לשלמה לבקרו בהזדמנות הראשונה. בבואי לרמת-גן קיבלו אותי בזרועות פתוחות. בין כל השכנים של שלמה הייתי ידוע ומפורסם. כולם ידעו שאנוכי אחיו הקטן של שלמה. מה התאכזב שלמה כששמע שיש לי קרובים בארץ, ותכניתו שאגור אצלם נראתה לו כעת בלתי אפשרית.
שלמה סבל הרבה בגלל השתייכותו למחתרת. עוד בהיותו במקווה בא אלי שלמה וסיפר לי שבלילה הקודם ביקרו אצלו חברי "ההגנה" וציוו עליו לעזוב את הבית. לאחר נפילתו של שלמה נסעתי לנחם את הוריו. מפיהם רק נודע לי שגם בנם השני, מנחם, נפל שלושה שבועות אחרי נפילתו של שלמה. הוריו סיפרו לי שלאחר נפילתו של שלמה רצו לשחרר את מנחם. אולם הוא סירב להשתחרר ואמר שעליו לנקום את דמו של שלמה. מנחם נשלח ל"נגבה" ושם נפל.